בין חודש אב ליולי אוגוסט

אני לא אוהבת להתעסק בהגדרות, כי ברגע שאני מנסה להגדיר את עצמי אני מרגישה ששום הגדרה לא מספיק מדייקת אותי. אני לא גדלתי בארץ, אבל כבר קרוב ל – 30 שנה גרה בארץ. אני לא צמה בתשעה באב, אבל מכבדת את אלו שצמים. אני לא הכרתי הרבה דברים על ישראל, לפני שעשיתי עלייה, אבל ידעתי היטב שאנחנו יהודים. בקיץ האחרון שלי בקייב, הייתי בקייטנה שארגן "חבד". לא ידענו כלום על דתיים וחילוניים, לא ידענו מה זה "חבד", אבל זו הייתה הזדמנות ללמוד עברית ולהכיר מסורת יהודית. שם שמעתי לראשונה על תשעה באב ואפילו הייתי בתשעה באב בקבר של רבי נחמן. מה שאני זוכרת מהביקור שלי באומן, זה שביקשו מאיתנו לכתוב מכתב לרבי, שבו אנחנו כותבים מעשים טובים שעשינו השנה. התייחסתי לזה ברצינות (תמיד התייחסתי ברצינות לכתיבה…אפילו בגיל ארבע עשרה) וניסיתי לכתוב כמה מעשים טובים שעשיתי ולהפתעתי הרשימה הייתה מאוד קצרה. איכשהו כשהתחלתי לכתוב, הקולות של שיפוטיות וביקורת קפצו לראש וחסמו את הגישה לדברים טובים שעשיתי. כמובן, שבגיל ארבע עשרה לא חשבתי על זה ופשוט התרכזתי בכתיבה. ככל שכתבתי, קרה דבר מופלא, המילים הסתדרו כאילו מעצמם ולאט לאט העלימו את השיפוטיות וביקורת עצמית. המילים שכתבתי נתנו לי במתנה חמלה לעצמי ולימדו אותי שלכתיבה יש כוח אדיר. את השיעור הזה אני לא שוכחת עד היום וממשיכה לחקור את כוח המרפא של הכתיבה ומנסה להעביר את זה הלאה.

אחת הדרכים שמצאתי שהן יעילות ועובדות נהדר – זה כתיבה אינטואיטיבית (חופשית, נטולת ביקורת) במשך תקופה רציפה. סבב אחרון של כתיבה כזו עשיתי בשנה שעברה, 40 יום של כתיבה אינטואיטיבית לפני יום כיפור. זה היה אתגר מעניין ולא פשוט, אבל הזכיר לי כמה כוח יש לכתיבה ואיזו מתנה נפלאה זו כתיבה. השנה החלטתי לעשות שוב את האתגר זה וב 8/08/18 אני מתחילה. השנה אפשר להצטרף אליי ולעשות ביחד את האתגר. כל הפרטים בקרוב…

ליצור לעצמי קריירה

אני והמחשבים זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אפילו לא ממבט שני , אולי זו אהבה ממבט שלישי או שביעי, אבל מי סופר. בחרתי בלימודי מחשב עוד בתיכון, מבלי באמת להבין מה ואיך אני בוחרת. כדי להבין את הבחירה הזו, צריך להבין שאני הייתי רק שנה בארץ ולא בדיוק הבנתי מה זה מגמות ומה זה מחשבים. לא יכולתי לדעת אז שאני בוחרת כיוון מקצועי שיקבע בסוף כיוון הקריירה שלי.

לקח לי שבע שנים עד שקיבלתי תואר ראשון בהנדסת תוכנה. התמזל מזלי ולקח לי רק שנה למצוא את העבודה הראשונה שלי בתחום המחשבים. זו היתה שנה קשה שבה שאלתי את עצמי אינספור שאלות והכי כואבת הייתה שאלה : האם בזבזתי שבע שנים על לימודי מקצוע שלא נדרש? ואיך זה ייתכן שבתחום כל כך רחב כמו הייטק אני לא מוצאת את עצמי? ומה אני עושה עם זה? ולאן הולכים מכאן? משנים כיוון? זורקים לפח דיפלומה של מהנדסת? אותה שנה הייתה שנה מאתגרת מכל הבחינות: כלכלית, רגשית, אישית ומשפחתית. הרגשתי את הערך העצמי שלי יורד, הרגשתי תחושה מרה של כישלון מקצועי והרגשתי חוסר אונים. בגיל 25 חשבתי שקריירה שלי נגמרה עוד לפני שהתחילה. לא מפתיע שבאותה שנה הפסקתי לכתוב. הייתי במקום הכי רחוק מעצמי ומיצירתיות שבי, הפסקתי להאמין שיש לי מה לכתוב. הפסקתי להאמין שאני טובה בכתיבה ושכתיבה עושה לי טוב לנפש. הנחתי עט… רגע לפני שעשיתי זאת,עוד ניסיתי לחפש את עצמי בין הדפים שכתבתי פעם. לא מצאתי שם שום דבר שהיה שווה להלחם עליו, לא מצאתי שם בין הדפים שום סיבה להמשיך לכתוב. אבל מצאתי אינספור סיבות לא לכתוב. נכנסתי לחדר החושך של מחסום כתיבה ונשארתי שם שבע שנים הבאות…

אלו היו שבע שנים הטובות שלי בהייטק. עבדתי בפרוייקטים ייציבים וגדולים, התפתחתי מקצועית, מצאתי תחום התמחות ועבדתי בו במשך שבע שנים שקטות ורגועות.

אחרי שבע שנים אלו קרה משהו מוזר…אולי אלו היו כאבי גדילה, אולי פשוט הגיע זמן לנוע, אבל הרגשתי שאני רוצה ויכולה יותר. ובעיתוי מושלם, קיבלתי הצעה לנהל ולעבור לחברה שעוסקת בפרוייקטים רבים. זו הייתה הצעה אטרקטיבית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מקצועית.

לא ידעתי שאלו יהיו שבע שנים סוערות שלי בהייטק וגם שבע שנים של התפתחות אישית ויצירת קריירה אחרת. לא ידעתי שאלו יהיו שנים שבהם אצא בכוחות עצמי ממחסום כתיבה, אלמד כתיבה יוצרת וכתיבה טיפולים, אתקדם ללימודי הנחייה ואתמחה בהנחיית קבוצות כתיבה. לא ידעתי שאסיים לכתוב ספר ואחשוב על לצאת לאור, לא ידעתי שאתחיל לכתוב שירים וסיפורים קצרים. לא ידעתי שאפתח בלוג ואעזור לאנשים אחרים לחפש את הניצוץ היצירתי שלהם. לא ידעתי שבקריירה שלי אחווה ירידות ועליות, פיטורין ופרוייקטים חדשים, לא ידעתי שאהפוך לפרילנסרית ואוכל לשלב בין עבודה בהייטק לצד עבודה יצירתית.

שבע שנים אחרנות בקריירה שלי היו סוערות, אבל מלאי תובנות שאותם אני שמחה לחלוק בקורס "ליצור לעצמי קריירה" . הקורס מועבר על ידי ועל ידי ריבה פרי – מורה ומנחה שלי בתחום יצירתית וכתיבה, פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית.

כל הפרטים והרשמה בדף של ריבה

https://muses.co.il/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA.htm

כתיבה היא תנועת הנפש

"כתיבה היא תנועת הנפש" את המשפט הזה כתבתי בהשתלמות כתיבה טיפולית שבה השתתפתי. המפגש היה בנושא דימויים ומטפורות והתרגיל שעשינו היה לכאורה פשוט, להמשיך אינטואיטיבת משפט "כתיבה בשבילי היא כמו…" . עד לאותו רגע, שבו אחזתי בעט וכתבתי, לא ידעתי מה המשך המשפט "כתיבה בשבילי היא כמו…" אולי בעצם ידעתי אינטואיטיבית, אבל עד לאותו רגע לא כתבתי את מה שידעתי. אולי כתבתי ליד ובערך, אבל לא דייקתי. ואם כבר כתבתי את המשפט המדוייק,  עדיין לא זיקקתי אותו. "כתיבה היא תנועת הנפש" זה משפט שלא בא לי בקלות ולא היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש כשעשיתי את התרגיל של כתיבה אינטואטיבית ממשפט "כתיבה בשבילי היא כמו…" . הייתי צריכה לגרד כמה קליפות לפני שהגעתי למשפט החשוב הזה שהסביר לי מהי כתיבה בשבילי ואיזה מקום היא תופסת בנפש שלי.

כתיבה אינטואטיבית, בהגדרתה זו כתיבה פחות מודעת, משחררת, זורמת. זו כתיבה מאפשרת להוריד מגננות, מגנים ומסיכות, כתיבה טהורה ולא מחייבת. זו כתיבה ממך ואליך, דיאלוג וחיבור בינך לבין עצמך. כתיבה ללא סימני תחביר וללא ביקורת פנימית או חיצונית, כתיבה לשם כתיבה שפותחת צוהר לחוכמת הלב.

בסדנאות כתיבה תרגילים של כתיבה אינטואטיבית הם בדרך כלל תרגילי חימום, כאלו שמאפשרים לשחרר את היד הכותבת ואת הראש מרעש היומיומי, סוג של הרפייה שמאפשרת להתמסר לכתיבה. וזה לא קל – פשוט לכתוב…זה לא קל להשאיר את הביקורת בחוץ, וזה לא קל "לנקות את הראש" ולתת ליד פשוט לכתוב. אבל ברגע שלומדים לעשות את זה, הכתיבה הופכת לקלילה יותר ומדוייקת יותר. תרגול כתיבה אינטואטיבית מאפשר לכותב ללמוד על עצמו בצורה הכי שקופה שאפשר. זה לימוד הכי חשוב בשביל כל אחד וחשוב במיוחד עבור מי שרוצה לכתוב משהו מובנה כמו סיפור או שיר. בסופו של דבר, הסופר כותב את עצמו שוב ושוב, בגרסאות שונות ומשנות… כי הרי כתיבה היא תנועת הנפש.

כתיבה אינטואטיבית נלמד בסדנת כתיבה הקרובה

3 תמונות מתערוכה

תמונה ראשונה – ילדות רחוקה…אני בת 9 בקייב, במוזיאון אמנות רוסית, יושבת מול תמונות נוף של צייר שישקין, צייר שעבודתיו אני אוהבת עד היום. הציורים שלו כל כך מלאי חיים ומלאי אור. אני יכולה ללכת לאיבוד בין השבילים של היער שהוא צייר. אני מתבוננת בתמונה ומרגישה את הצבעים המתעוררים לחיים ודמיון פורש את כנפיו. אני מתבוננת בציור בכל החושים שלי. אני רואה כל הפרטים הכי קטנים, כל משיכת מכחול, כל גוון. אני מסוגלת להריח את ריח הדשא והפרחים המצויירים. אני יכולה להשלים את הקולות שהצייר ניסה להעביר דרך התמונה. אני עוצמת את עיניי ואני שם, בתוך הציור. המעביר בין עולם הדמיון ולעולם האמיתי כל כך קלים וברורים. אני יודעת לנוע בין שני העולמות, בטבעיות.

תמונה שניה – סטודנטית שנכשלה במבחן…אני בת 26 בתל אביב, במוזאיון תל אביב לאמנות, בתערוכת אימפרסיאוניסטים. אני מתבוננת בתמונות של רנואר ומחניקה דמעות. לא בגלל ציורים של רנואר, בגלל שנכשלתי במבחן האחרון שלי לתואר מהנדס. מקצוע עם השם המוזר תהליכים סטוכסטיים (תהליכים אקראיים), מרחיק אותי בשנה שלמה מקבלת תואר… נכשלתי במועד א' ועכשיו, אחרי מועד ב', אני מבינה שגם במועד ב' לא הצלחתי. החברים לספסל הלימודים כבר התחילו לעבוד בחברות הייטק ולממש את החלום הישראלי ואני … אני ניסיתי להתקבל לכמה מקומות וקיבלתי סירוב מנומס. חברים שהתחתנו רק לפני שנה שנתיים, התחילו להביא ילדים לעולם ואני ובעלי מנסים להכנס להיריון ולא מצליחים. אני מושכת באף ומתבוננת במשיכות מכחול של אימפרסיאוניסטים שניסו ללכוד את הרגע. הדמיון העייף שלי, עדיין מלא במספרים ותהליכים אקראיים, מרשה לעצמו לקחת אותי לפינות נשכחות. הדמיון פורש את כנפיו מעליי ואני נזכרת במשהו שכתבתי, משהו שנשכח בין כל המשימות והפרוייקטים, בין כל הנסיונות להפוך למהנדסת תוכנה וניהול. אני לוכדת את הרגע ובא לי לכתוב אותו.

תמונה שלישית – היום…אני בת 42, במוזאון תל אביב לאמנות, בתערוכה של לואיז בורז'ואה. התערוכה נקראת "שניים" ואני ובעלי הולכים לתערוכה ביחד. הילדים שלנו מספיק גדולים כדי להשאר בבית לבד כמה שעות. חם ואפור בחוץ, כאילו אנחנו בתחילת סתיו ולא באמצע חורף. למרות שאפור זה צבע יפה לכתיבה, אני בקושי כותבת. בין הכנת סדנאות, מפגשים עם תלמידים, בניית שיתופי פעולה, עבודה בהייטק אני בקושי מצליחה לנשום. ובשביל לכתוב, קודם כל צריך לנשום…ואחר כך אולי, כדאי למלא את המצברים היצירתיים – לצאת לטייל, ללכת לתערוכה, לקרוא ספר, לראות סרט…והכתיבה? הכתיבה תמיד איתי.

אם גם אתם רוצים למלא את המצברים היצירתיים שלכם – מוזמנים לסדנת כתיבה הקרובה

לכתוב בחנוכה – מסע הגיבור

מסע הגיבור, זה אחד המבנים הקלאסיים של סיפרות ואחד האהובים עליי. במסע הגיבור, המרכז הוא הגיבור וכל מה שקורה לו במהלך הספר. מסע הגיבור הוא לא רק רצף אירועים שבהם מעורב הגיבור, אלא גם התפתחות של הדמות, התמודדות עם הקונפליקטים  פנימיים וחיצוניים. התמודדות מול יריבים וחיפוש דרך. משל לחיים, לשינויים שקורים לנו יום יום. בעצם זה מה שהופך את מבנה העלילה הזה לכל כך פופולארי וקלאסי. לכתוב מסע הגיבור, זה לא פחות מאתגר מלהיות גיבור שעובר את המסע שלו. לכתוב מסע הגיבור, זה להיות עם הדמות בכל רגע ורגע, לחוות איתו את חוסר הוודאות ותלאות הדרך, להתלבט איתו, לפחד איתו, להאמין ביחד איתו, להשתוקק ביחד איתו, לבכות ולצחוק יחד איתו. לכתוב את מסע הגיבור, זה מצד אחד יציאה למסע בנופי העולם הסיפרותי אבל מצד שני זה מסע הכי פנימה, לתוך מבוך המחשבות והרגשות שסופר מעניק לגיבור שלו. ואם רוצים לכתוב מסע גיבור בלתי נשכח, חייבים לחקור את נפשו ודרכו של דמות הגיבור, לחקור את האופי שלו, את החולשות והחוזקות, את הרקע שלו, את הדקויות של האישיות שלו. מבנה העלילה ״מסע הגיבור״ מאפשר מסגרת נוחה לחקירת דמות הגיבור. המבנה עוזר לבנות שלב אחרי שלב דמות עגולה ומורכבת, כזו שמתפתחת, צומחת ולומדת על עצמה.

מי שרוצה ללמוד עוד על כתיבת דמויות ו״מסע הגיבור״,  מוזמן  ליצור קשר ולקבל פרטים על מפגשי כתיבה הקרובים.

נטלי 0522241099  BirkanNataly@gmail.com

להיות יצירתי בכל גיל

כל הילדים נולדים יצירתיים. בשביל ילד בן חמש זה טבעי כל כך לדמיין, להמציא, לשחק. זה הטבע של הילד לחקור ולהבין את העולם בעזרת הכלים הזמינים שיש לו : דמיון , משחק, יצירתיות . אם היינו מודדים את שיא היצירתיות של בן אדם, אז היינו מגלים שאנחנו הכי יצירתיים בסביבות גיל חמש. כי בגיל הזה אנחנו יוצרים ללא גבולות, אנחנו תמימים ומאמינים בעצמינו וביכולות היצירתיות שלנו, אנחנו אוהבים את היצירות שלנו והכי פחות חוטפים ביקורת מהסביבה. אם מתמזל מזלינו ויש לנו הורים מפרגנים ותומכים, אז הם גם ישבחו אותנו ויוסיפו לבטחון העצמי שלנו. ככל שהילדים גדלים , נכנסים למסגרת , לומדים דברים חדשים, לומדים להיות הישגיים, לומדים מהי ביקורת , לומדים לקבל ציונים, הילדים מתחילים ליצור פחות ופחות ובשלב הזה מתחילים להיווצר אמונות לגבי יצירתיות שלהם. האמונות האלו הולכות ללוות את הילדים  רוב חייהם הבוגרים, ממש כמו צל. השאלה שמעסיקה אותי קודם כל בתור הורה, איך אני יכולה לעזור לילד שלי מצד אחד לשמר את יצירתיות שלו מצד שני לאפשר לו להתפתח. איך אני יכולה לדאוג לזה שהילד שלי יאמין ביכולות היצירתיות שלו ולא יאבד את הבטחון העצמי שלו בשפע היצירתי. איך אני יכולה להפוך את החשיבה הביקורתית לחשיבה יצירתית, את האמונות המגבילות כלפי היצירתיות לאמונות מעצימות ומחזקות. בתור מנחה, הצבתי לעצמי מטרה, לבנות סדנאות מעוררי השראה, מטפחים ומפתחים את החשיבה היצירתית דרך הכתיבה. סדנאות האלו, מאפשרים חוויה אחרת של הכתיבה, שמחזקת ומעצימה את הכוח היצירתי שקיים בכל אחד מאיתנו בכל גיל.

הסדנה הקרובה  בחופשת פסח ומותאמת במיוחד לנוער בכיתות ה׳-ז׳ . כל הפרטים בלינק המצורף סדנת כתיבה בחופשת פסח לנוער

פרסונה = מסכה

תמונה שצייר בן שלי בן 12

לכבוד פורים, כשמתעסקים יותר מתמיד בהתחפשות החיצונית, אני דווקא מעדיפה לצלול פנימה, ללמוד קצת יותר על המסיכה שאנחנו שמים על עצמינו (פרסונה לפי פסיכואנליטקאי קרל יונג). אז יש לנו הרבה מסיכות, שאנחנו עוטים על עצמינו, יש לנו הרבה כובעים ותפקידים שאנחנו ממלאים כל יום. יש לי כמה פרסונות : אני אמא, רעיה, בת של ההורים שלי, חברה של, מנחה, מהדנסת, אישה כותבת, לומדת…הפרסונות האלו הם חלק מהאישיות שלי. כשאני מכינה סנדוויצ'ים בבוקר ושולחת ילדים לבית הספר ומתזכרת אותם לא לשכוח להתקשר אליי כשיחזרו הביתה, אני בפרסונה "אמא". כשאני כותבת את הספר שלי אני בפרסונה "אישה כותבת", כשאני מנחה סדנאות, אני לגמרי בפרסונה של המנחה. לכל פרסונה יש את ההתנהגות שלה, לפעמים שפה משלה, מילים שהיא בוחרת להגיד. לפרסונה של אמא יש את משפטי האמא הטיפוסיים ולפרסונה מנחה יש את המילים שלה, שמצליחות לגרום לאחרים לכתוב ולצאת למסע של הכתיבה. ואת הידע הזה על פרסונה לפי קרל יונג, הביאה אליכם, הפרסונה של התלמידה והחליטה להעביר את הידע הלאה האישה הכותבת והמנחה…מבלבל, נכון? בואו נתבלבל עוד קצת…כשאנחנו עוטים על עצמינו מסיכה, שמסתירה אותנו, כשאנחנו מתחפשים, אנחנו בעצם יכולים להרשות לעצמינו לשחרר את הפרסונות שכולם מכירים, אנחנו יכולים להוריד את כל המסכות המוכרות ולאמץ לעצמינו פרסונה אחרת שתעיז להגיד דברים שבחיים לא היינו אומרים, תתנהג שונה ממה שאנחנו מתנהגים בדרך כלל. בעצם תחפושת חושפת משהו. זה לא במקרה שמילים "תחפושת" ו"חשוף" ו "חפש" מורכבות מאותן אותיות. וכדי למצוא בין כל התחפושות את עצמך עליך לצאת למסע החיפוש. ואם נוסיף למשוואה הזו עוד מילה נפלאה "חופש", נוכל אולי להבין טוב יותר את הקשר בין פורים, פסח, פרסונה ומסע הגיבור. רוצים ללמוד עוד? מוזמנים להגיע למפגש כתיבה מיוחד המוקדש לנושא הזה של פרסונות, מסיכות ומסע הסיבור

מרתון כתיבה – ריצה פנימה למרחקים ארוכים

watercolour-1631419_640

על ריצת מרתון בטח שמעתם ואולי, אפילו רצתם מרתון אחד או שניים בחיים שלכם.

בריצות בכלל ובמרתונים בפרט, אני ממש לא מבינה, אפילו יש לי פטור מריצה מימי בית ספר תיכון.

אבל במרתונים מסוג אחר, אלו שרצים בהם עם המילים, אלו שדורשים סיבולת מסוג אחר, אני מבינה ויודעת מה עושה את המרתונים האלו לכל כך מיוחדים וייחודיים.

זה לא עוד מפגש כתיבה קצר של שעה/שעתיים שבו השעון משחק נגדך ובדיוק ברגע שהתחלת משהו, מסתיים המפגש.

זה לא עוד סדנה – שבה עובר זמן ממפגש למפגש ובין לבין קצת חומק הרצף של הכתיבה.

זה מרתון – מפגש מרוכז של 4 שעות, שבהם מתאפשר תהליך כתיבה – ריצה למרחקים ארוכים פנימה, תוך הפעלת מנגנונים יצירתיים של הכתיבה ומתיחת גבולות הזמן והיצירתיות.

עוד על מרתון כתיבה

המרתון הקרוב מתקיים ביום שישי 24/02/17 בין שעות 08:30 – 12:30 במודיעין.

מחיר : 200 ש"ח

לשאלות או/ו הרשמה:

כמה עובדות על חיי הכתיבה שלי

n1

אני עם הספר הראשון שלי

  • אני כותבת עם וותק של 28 שנים, שזה יותר ממחצית חיי. כתבתי יותר ממיליון מילים ובכל זאת עוד לא נמאס לי והכתיבה מרגשת ומפתיעה אותי כל פעם מחדש.
  • התחלתי לכתוב בצורה ספונטנית בגיל צעיר, מבלי להבין למה ואיך זה קרה. פתאום התחלתי לכתוב ומאוד נהניתי מכל רגע של מעשה הכתיבה.
  • התחלתי לכתוב בשפה אחת וכיום אני כותבת בשפה אחרת. לפעמים אני עוד חולמת בשפת אם, אבל לרוב אני חולמת וכותבת בעברית.
  • דבר ראשון ספרותי כתבתי בגיל עשר – שיר קצר שדיבר על לוח שנה סיני (שנת דרקון, שנת חזיר…) והמהות של השיר היה שלא משנה איך קוראים לשנה החדשה העיקר שזו תהיה שנה טובה ומאושרת.
  • כיום אני מעדיפה לכתוב פרוזה, למרות שמדי פעם אני חוטאת בכתיבה בחרוזים.
  • שנים התביישתי להודות שאני כותבת והסתרתי את ההתעסקות בכתיבה מכולם, גם מאנשים הקרובים אליי ביותר. באותה תקופה (מגיל 12 עד 20) כתבתי בסתר רומן פנטזי, סיפורים קצרים, יומנים.
  • בסביבות גיל עשרים התחלתי לשתף אחרים בכתיבה שלי והתחלתי לקבל תגובות על תוצרי הכתיבה. היו כאלו שאהבו את מה שכתבתי, היו כאלו שפחות ואני הבנתי שהכתיבה שלי ואני מספיק חזקים כדי לעמוד בחשיפה.
  • בגיל עשרים וחמש העזתי להציץ מהמגירה ויצא לאור בהוצאה עצמית ספר שכתבתי בשפת אם. הספר איגד כמה סיפורים קצרים שכתבתי מגיל 12.
  • בגיל עשרים ושבע הפסקתי לכתוב לגמרי וחוויתי מחסום כתיבה רציני שנמשך בערך שבע שנים.
  • בגיל שלושים וארבע חזרתי בהדרגה לכתיבה והחלטתי לתת לכתיבה מקום ראוי ומכובד בחיי. מזה שבע שנים אני לומדת לעומק כתיבה וחשיבה יצירתית, חוקרת את הכוח המרפא של הדמיון, חווה את העצמה של הכתיבה הטיפולית וביבליתרפיה. כל שנה אני מעשירה את הידע שלי, משתתפת בקורסים, רטריטים והשתלמויות מקצועיות בנושא כתיבה, התפתחות אישית ומודעות.
  • בנוסף לפן המקצועי בכתיבה, שאותו אני חולקת בסדנאות כתיבה שאני מנחה, אני ממשיכה לכתוב ונמצאת בשלבי לידה של הספר הראשון שלי בעברית.

עונת המעבר

tea-with-lemon-783352_1280

הסתיו, עם כל מעברים החדים בין קור לחום, כבר פה. גם כל הווירוסים והתקררויות של עונת המעבר כבר פה. זה לא פסח עליי והכריח אותי להוריד הילוך, לשנות תכניות, לשים הכל בצד ופשוט לטפל בעצמי. אז הטיפול העצמי כולל – הרבה שתייה חמה (בשביל הגרון הכואב), הרבה תפוזים, לימונים, ג'ינג'ר ודבש (בשביל לחזק את המערכת החיסונית), קצת שוקולד (בשביל הנפש), ספר "הילד הכותב" של יהונתן גפן (בשביל הילדה הכותבת שבי), מחברת ועט לכתיבה (בשביל האישה הכותבת שבי), אייפד עם חומר המודפס והמוקלט של כתב יד של הספר שלי (בשביל הסופרת שבי), טלפון נייד שמאפשר להרים כמה טלפונים ולשלוח כמה הזמנות לסדנת כתיבה הקרובה שמתחילה אוֹטוֹטוֹ, ביום שני 21/11/2016 (בשביל מתנת הכתיבה).

טיפול כזה לא משאיר הרבה סיכויים לווירוסים האופייניים של עונת המעבר.