מתנת הכתיבה – הסיפור שלי

מתנת הכתיבה שלי – זאת הדרך שבה אני רואה את הכתיבה ודרך שלי אל הכתיבה. אני מאמינה שכולנו יצירתיים מטבענו וככאלו, תמיד יש לנו הזדמנות לכתוב ובעצם, לספר את הסיפור שלנו. יהיו כאלו שיגידו שאין להם על מה לכתוב, שהם לא סופרים בכלל, שהם לא טובים מספיק, שכתבו את הסיפורים האלו קודם, רבים וטובים מהם, אין להם זמן לכתוב, אין להם זכות לכתוב…

אני מכירה את התירוצים וההתנגדויות האלו לכתיבה מקרוב, כי גם אני הייתי שם, מגיל מאוד צעיר. לא האמנתי בכישרון הכתיבה שלי, לא ידעתי שאני יצירתית, השתקתי את הקול הקטן שישב לי בלב ,שחזר ואמר שוב ושוב: "תכתבי!". התעקשתי לא להקשיב לקול הזה, התעלמתי, השתקתי אותו שוב ושוב, דחיתי אותו על סף ולא האמנתי בכלל שאני יכולה לכתוב סיפור. אבל אם הסיפור רוצה להיכתב, הוא מוצא את דרכו החוצה וכמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. כך בגיל שתיים עשרה כתבתי את הסיפור הראשון שלי. ואז קרו לי כמה דברים מוזרים. הראשון – מאוד התרגשתי ונהניתי מתהליך הכתיבה, השני – הסתרתי את הסיפור עמוק בתוך המגירה ונשבעתי שלא אראה אותו לאיש. עצם המחשבה שמישהו יסתכל על על מה שכתבתי, יחווה את דעתו, יבקר אותי, יחדור לעולם הפנימי שלי גרמה לי לחרדה עצומה. לא הבנתי אז, שהפחד מחשיפה והביקורת הוא טבעי וכנראה כל הסופרים וכותבים חווים אותו. מה שכן הבנתי, שאני לא סופרת, אני רק ילדה כותבת וזכותי לכתוב לעצמי, וזכותי גם לגנוז את מה שכתבתי. אז, התחלתי לכתוב – שירים, פנטזי, סיפורי מתח, סיפורי אהבה. כתבתי והסתרתי מכולם את הכתיבה שלי. חשפתי רק כרטיסי ברכה שבהם הייתי מאוד יצירתית והתייחסתי אליהם ברצינות רבה וכל כרטיס היה סיפור קצר המוקדש למקבל הברכה. בין גילאים 12 ל -14 הייתה תקופה פוריה שבה כתבתי די הרבה. ואז הגיע רגע האמת. התחלנו להתארגן לקראת עליה לארץ. אספתי את כל מחברות הכתיבה שלי קראתי בתשומת לב מרבית כל מה שכתבתי ו… קרעתי לחתיכות קטנות את כל המחברות. באותו רגע זה נראה לי כמעשה הכי הגיוני, הרי אני עוזבת את הכל ומשנה את הכל, למה לקחת איתי מטען של מחברות המלאות במילים שלא יהיו שייכות למקום החדש? חשבתי, שסוף סוף אפטר מהרגל משונה הזה – לכתוב. ההרגל שהיה תמיד חזק יותר ממני ותמיד בסוף נכנעתי לכוחו. החזקתי מעמד ללא כתיבה בערך חצי שנה, כשעליתי ארצה.

בתמונה : כתב יד "קטן" (רק 400 עמודי מחברת) שכתבתי בגיל חמש עשרה – הסיפור הראשון שכתבתי בארץ. 

01

גיליתי שבכוח הכתיבה להרגיע,לשחרר, לנחם, להעצים. יכולתי להשליך אל הדף, אל הגיבורים הדמיוניים בעיות שהעסיקו אותי, ולפי חוקי הכתיבה, הייתי חייבת להמציא פתרון לבעיות האלו. כתבתי כשהיה לי טוב, כשהיה לי רע, כשהתאהבתי לראשונה, כשנפרדתי מהחבר הראשון שלי, כתבתי כשרבתי עם ההורים, כשעליתי על המדים, כשחזרתי מטירונות. כתבתי בכל מצב ובכל מקום. לא הייתי צריכה אפילו שולחן כתיבה – הספיק רק פנקס קטן ועיפרון והקשבה לקול הקטן שהתעקש ואמר "אל תפסיקי לכתוב!" לקול הפנימי לפתע הצטרפו גם קולות מבחוץ, של אנשים שקראו את מה שהעזתי לחשוף, שגם הפצירו בי – "תכתבי!". ואז, פשוט לא הצלחתי לכתוב. הייתי כותבת משהו ומיד מוחקת, הייתי מתחילה לכתוב איזה סיפור ועוצרת אחרי כמה דפים, כי לא הצלחתי לקדם את העלילה או שהדמויות לא היו אמינות. התחילו להצטבר במגירה שלי עשרות התחלות ללא סופים, עשרות דיאלוגים ללא תכלית, תריסר דמויות, ללא עלילה. שוב הרגשתי, איך כוח הכתיבה מתעתע בי. איך שוב פעם אני נתקלת באותם ספקות, אותם תהיות, האם בכלל יש לי זכות לכתוב. הרי אני לא מצליחה לסיים שוב דבר שהתחלתי לכתוב. ובכלל הגיע זמן לקחת אחריות על החיים האמיתיים ולא הדמיוניים, צריך להשקיע את כל כוחותיי בלימודים אמיתיים, אלו שיביאו לי את הפרנסה המכובדת. שקעתי בלימודי הנדסת תוכנה וניהול וזנחתי את הכתיבה, במחשבה שתמיד אוכל לחזור אליה, הרי היא תמיד תהיה שם בשבילי, תחכה לי שאקצור את פירותיה, כך היה עד עכשיו וכך ימשיך. עבר קצת זמן, אולי רק שבע שנים, שבהם הספקתי לסיים את התואר, להתקבל לעבודה בתחום תוכנה, להתחתן, להוליד שני ילדים, לחוות כמה משברים ומחסום כתיבה רציני אחד. למרות שהיו שנים בהם ניסיתי להתכחש לכוח הכתיבה שאני מרגישה בעצמי, כשהוא אבד לי, הרגשתי תחושת אובדן נוראית. חשבתי שנגזרו עליי חיים ללא כתיבה, ללא הרגשה המיוחדת של זרימת המילים אל בדף, ללא הרגע המיוחד הזה של כתיבת המשפט הראשון, ללא יכולת לטוות עלילה, ללא תחושת של התעלות, כששמים את הנקודה האחרונה במשפט האחרון. מבחינתי, אלו היו חיים ריקים ועצובים, חיים של מישהי שלא רציתי להיות. חיים שבהם לכאורה יש לי הכל משפחה, ילדים, פרנסה, אך אין לי משהו מאוד מהותי – אין לי את עצמי כותבת. אף אחד לא היה יכול לתקן את זה, זו הייתה אחריות שלי בלבד – להחזיר את עצמי לכתיבה. זה לא קרה ביום אחד, אפילו לא בשבוע או בחודש אחד, התחלתי לחזור לכתיבה. זה היה כמו לחזור לאימוני כושר אחרי הפסקה של שבע שנים. בהתחלה, הפעלת כל שריר יצירתיות כאב, אבל לא ויתרתי לעצמי. המשכתי לכתוב, כמעט בכוח, בהתחלה פעם שבוע. לאט לאט הייתי מוכנה להגביר את קצב וכתבתי שלוש פעמים בשבוע. כוח הכתיבה חזר אליי והפעם ידעתי להעריך אותו באמת. הפעם ראיתי בכוח הזה, אחד הכוחות המניעים , המעצימים והמעשירים אותי, ההופכים אותי למה שאני. תוך כדי התמדה במעשה הכתיבה, תוך כדי מלחמה במחסום הכתיבה, תוך כדי מעבר מרוסית לעברית, תוך כדי לימודיי כתיבה יוצרת, התעמקות בנושאים הקשורים לכתיבה, הבנתי שכוח כתיבה, זהו כוח מופלא. כוח שיכול להיות מרפא, מרגיע, משחרר, מעצים, מדייק, מהנה… היום אני יכולה להכריז בפה מלא שזכיתי במתנה נפלא – מתנת הכתיבה שמלווה אותי כל החיים, נמצאת איתי, נותנת לי שפע רעיונות יצירתיים, מעצימה ומחזקת אותי ומאפשרת לעזור לאחרים למצוא את מתנת הכתיבה שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s